ביתי קטן: שולחן המנהלים כדיוקן של מי שמחליט

בשנת 1931, כשהתכונן לנסוע לירושלים ולהתחיל לסדר את הספרים ואת הבית החדש בירושלים, כתב ש״י עגנון לאשתו אסתר מכתב על צבע הבית. האדריכל פריץ קורנברג צבע את הבית, לדבריו, ״בצבע נורא ומגוחך״. ״כנראה נצטרך חצי שנה להתבייש בפנינו ובפני האורחים מחמת צבע הבית,״ הוסיף, ״אבל להצטער לא כדאי.״ את המכתב מצטט היום בית עגנון, שהפך למוזיאון ספרותי ולאתר מורשת לאומי.

הבושה במכתב מופנית אל שני קהלים: אל בני הבית עצמם, ואל מי שיבוא לבקר. אלה גם שני האנשים שיושבים משני צדיו של שולחן מנהלים. האחד עובד מאחוריו; השני נכנס, מתיישב מולו ומסתכל סביב. ומכאן הטענה שלי: את רוב רהיטי המשרד מעץ וממתכת שישראל מייבאת היא קונה מספקים אחרים, ומה שנכון לבקש מאיטליה הוא חדר אחד, החדר שבו מי שמחליט עובד ומקבל אנשים, ושנקרא כמו דיוקן שלו.

רוב היבוא הישראלי של רהיטי משרד מעץ וממתכת מגיע מספקים אחרים

הנתונים של UN Comtrade, כפי שהם מופיעים במאגר WITS של הבנק העולמי, כוללים שני סעיפים לרהיטי משרד: מעץ וממתכת. שולחן מנהלים נכנס לאחד מהם בלי שורה משלו, ולכן המספרים מתארים את ריהוט המשרד העשוי עץ או מתכת בכללותו, ולא את חדר המנהל לבדו. אלה הנתונים לשנת 2023, במיליוני דולרים; החלוקות לאחוזים הן שלי.

רהיטי משרד מעץ שישראל ייבאה
15.2 בסך הכול. בראש הרשימה טורקיה (2.7), פולין (2.4) וסין (1.8). איטליה רביעית, עם 1.5, כעשרה אחוזים.
רהיטי משרד ממתכת שישראל ייבאה
13.2 בסך הכול. סין ראשונה (4.6), איטליה שנייה (2.2), כ־17 אחוזים.
המקום של איטליה בין המדינות המייצאות בעולם
חמישית בעץ ורביעית במתכת. בשני הסעיפים סין ראשונה.

בשוק הישראלי, אם כן, איטליה רחוקה מלהיות ספקית שולית: בעץ היא אחת מארבע הראשונות, במתכת היא שנייה רק לסין. ועדיין, בשני הסעיפים, רוב הסכום שישראל מוציאה על יבוא הולך לספקים אחרים. השאלה המעניינת נמצאת בצד השני, במה שמבקשים מאיתנו.

מהטופס של lamercanti.co.il שואלים קודם כול על שולחן

בניתוח של הפניות שהגיעו דרך הטופסים באתרים שלנו מ־2017 ועד היום נספרו מ־lamercanti.co.il תשעים פניות שאפשר לשייך לקטגוריה מסוימת בקטלוג. 48.9% מהן עסקו בשולחן, ו־15.6% בשולחן מנהלים. תשעים פניות הן מדגם קטן, ואני קורא אותן כסימן כיוון. אם מרחיבים את המבט לכל הפניות מחוץ לאיטליה שאפשר לשייך לקטגוריה מסוימת בקטלוג, 3,028 פניות מכל האתרים יחד, שולחן המנהלים מגיע ל־42.6% והשולחנות כולם ל־74.2%. זו אוכלוסייה אחרת ומדידה אחרת, ולידה שני השיעורים של האתר הישראלי נמוכים יותר. מי שכבר עומד מול ההחלטה ימצא במגזין הזה מדריך לבחירת שולחן המנהל בין ארבע המשפחות הגדולות. כאן אני רוצה לשאול שאלה שקודמת לה: למה לבקש אותו מאיטליה בכלל.

בארץ של ריחוק כוח 13, החדר יכול רק להראות

מודל התרבות של הופסטדה מודד, בין השאר, עד כמה חברה מקבלת חלוקה לא שווה של כוח. ישראל מקבלת בו 13, ״בקצה התחתון מאוד של הממד״, כלשון The Culture Factor, ואיטליה 50. התיאור של ישראל באותו עמוד מוסיף שהכבוד נרכש בהפגנת מומחיות מעשית, ושבמקומות העבודה פונים זה לזה בשם הפרטי. הציון הזה מתאר מדינה, והמספרים שלנו מתארים פניות מטופס של אתר אחד. אני מניח אותם זה ליד זה כדי לחשוב עליהם יחד, בלי לטעון לקשר ביניהם.

אם התיאור נכון, הוא מלמד משהו על החדר. במקום שבו איש אינו מצפה שהחדר יטיל סמכות, כוחו עובר למקום אחר: הוא יכול להראות מי עובד בו ומה חשוב לו. זו, במקרה, ההגדרה הישנה של הסטודיולו. במאה החמש־עשרה יוחד בבתים ובארמונות רבים באיטליה חדר ללימוד ולהרהור, והשם האיטלקי, studiolo, נשאר איתו. להחזיק חדר כזה בבית, לפי המאמר על הסטודיולו במשאבי הלימוד על הרנסנס שנערכו בשיתוף הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, פירושו היה להכריז על עצמך כאדם של השכלה ותרבות. אחד מהם, שנבנה עבור פדריקו דה מונטפלטרו בארמון בגוביו, עומד היום במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. אחר נשאר באורבינו, בחבל מרקה, האזור שבו אנחנו עובדים.

בית עגנון: קווים ישרים, וקומה שנייה מלאה ספרים

הבית שקורנברג תכנן נבנה בסגנון הבאוהאוס, ״קוויו ישרים ופשוטים, מחוסרי עיטורים וקישוטים״, כפי שמתאר אותו המוזיאון, שמוסיף שעגנון עצמו לא אהב את סגנונו. בקומה השנייה נמצא חדר העבודה. שם, לפי בית עגנון, נכתבו רבות מיצירותיו הנודעות, ביניהן ״סיפור פשוט״ ו״תמול שלשום״, ושם נמצאת ספרייתו העצומה. עגנון זכה בפרס נובל לספרות ב־1966, והוא עדיין הסופר היחיד בעברית שזכה בו.

מה שהחדר הזה מציג למבקר, בבית שקוויו נטולי קישוט, הוא העבודה: הספרים שנקראו בו והספרים שנכתבו בו.

מה שהמבקר קורא בחדר, הוא קורא בדיוק מסוים

ב־2002 פרסמו סמואל גוסלינג ושלושה עמיתים ב־Journal of Personality and Social Psychology מחקר שכותרתו A room with a cue. צופים שלא הכירו את הדיירים הסתכלו במשרדים ובחדרי שינה ותיארו את אישיותם של מי שחיים ועובדים בהם. התיאורים של צופים שונים, שעבדו כל אחד בנפרד, יצאו דומים זה לזה; הם הראו מידה מסוימת של דיוק; והצופים נשענו על סימנים אמינים שהיו בחדרים.

במקום שבו כבוד נרכש במומחיות, כפי שמתאר המודל של הופסטדה את ישראל, זו תועלת ממשית: מי שמקבל לקוח או שותף בחדר כזה לא צריך להציג את עצמו; החדר מציג את העבודה לפניו. מי שנכנס קורא את החדר, ומי שנכנס אחריו קורא אותו באופן דומה. המחקר לא בדק שולחנות; הוא הראה שחדר נקרא. חומר שנבחר בקפידה ופרופורציה נכונה הם, לדעתי, חלק ממה שנקרא. והראשון שיושב מולם, יום אחרי יום, הוא בעל החדר עצמו.

השאלה שקודמת למידות

בסיפור ״מאויב לאוהב״, שמתאר את בניית הבית, כתב עגנון: ״ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות.״ את המשפט הזה הייתי תולה מעל כל תוכנית של חדר מנהל. מי שעובר היום על שולחנות מנהלים ישאל על רוחב המשטח ועל סוג העץ, ובצדק. כדאי לשאול לפני כן שאלה אחת: איזה מקום נותן החדר הזה לאדם שאני, ומה יקרא בו מי שייכנס אליו.

שולחן שעונה על השאלה הזאת לא חייב להיות גדול. גם בסיפור של עגנון הבית קטן.

תשובות קצרות

מאיפה ישראל מייבאת רהיטי משרד?
לפי UN Comtrade לשנת 2023, ברהיטי משרד מעץ הספקיות הראשונות הן טורקיה, פולין וסין, ואיטליה רביעית עם כעשרה אחוזים מהיבוא. ברהיטי משרד ממתכת סין ראשונה ואיטליה שנייה, עם כ־17 אחוזים (החלוקות שלנו).

מה מבקשים דרך הטופס באתר lamercanti.co.il?
מתוך תשעים פניות מ־2017 ועד היום שאפשר לשייך לקטגוריה בקטלוג, 48.9% עסקו בשולחן ו־15.6% בשולחן מנהלים.

מהו סטודיולו?
חדר שבמאה החמש־עשרה יוחד בבתים ובארמונות רבים באיטליה ללימוד ולהרהור. להחזיק חדר כזה פירושו היה להציג את עצמך כאדם של השכלה ותרבות. אחד מהם, מהארמון בגוביו, נמצא היום במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.

האם משרד באמת אומר משהו על מי שעובד בו?
כן. במחקר של גוסלינג ועמיתיו מ־2002, צופים שלא הכירו את הדיירים גיבשו, מהחדר בלבד, רשמים דומים זה לזה ובמידה מסוימת מדויקים, על סמך סימנים אמינים שהיו בו.

איפה נמצא חדר העבודה של ש״י עגנון?
בקומה השנייה של בית עגנון בירושלים, בית שנבנה ב־1931 ומשמש היום מוזיאון ספרותי ואתר מורשת לאומי.