כסאות מנהלים יוקרתיים למשרדי הנהלה בעיצוב איטלקי

בישראל אין טקס סביב הכיסא של המנהל. המנכ"ל בטי-שרט, הדלת פתוחה, וכולם בשם פרטי. דווקא בגלל זה, כיסאות מנהלים עוברים כאן מבחן קשה יותר מבכל שוק אחר: כשאין כס ואין פרוטוקול, מה שנשאר הוא הכיסא עצמו — המנגנון, החומר, והאופן שבו הוא מחזיק את הגב כשהיום מתארך. כיסא מנהלים יוקרתי שכל מה שיש לו להגיד הוא "יוקרה" לא שורד את שאלת ה"אז מה?" הישראלית. כיסא שיודע להצדיק כל פרט בעצמו — כן.

לכן הקטגוריה הזו מדברת אל שני קהלים שונים באותה שפה: משרד עורכי הדין הוותיק מול הבורסה ברמת גן, שבו כיסא מנהלים מעור מלא יושב ליד עץ כהה כשווה בין שווים, וקרן ההון סיכון בהרצליה פיתוח, שבה כיסא מנהלים ארגונומי בקווים נקיים צריך להיראות רציני בלי להיראות מאובק. יצרני הישיבה האיטלקיים — Luxy, ICF, Sitland — בונים את שניהם מאותו יסוד: מנגנון סנכרון מכויל, קצף בצפיפות מדורגת, תפירה מיושרת ביד. כיסא מנהלים גבוה, כורסת מנהלים לפינת שיחה או כיסא מנהלים איטלקי לחדר דירקטוריון — ההבדל הוא בתפקיד, לא ברצינות. כולם נבחנים על אותו יום עבודה ישראלי, מהבוקר ועד הפגישה האחרונה שלא הייתה בתוכנית.

ריהוט משרדי יוקרתי לא צריך להכריז על עצמו; הוא צריך להחזיק מעמד תחת אנשים שעובדים באמת. La Mercanti בוחרת מאז 1997 את היצרנים האיטלקיים שהכיסאות שלהם עונים על השאלות האלה — ומלווה כל פרויקט הנהלה בישראל מהמפרט ועד הפרויקט המוגמר.

מותגים
מעצב
חללים
G7

G7
31,749 ₪
Mascheroni

שאלות נפוצות

על מה בעצם משלמים בכיסא מנהלים איטלקי — על העיצוב או על ההנדסה?

על ההנדסה. העיצוב הוא התוצאה שלה. כיסא מנהלים איטלקי רציני נבנה מבפנים החוצה: מנגנון סנכרון שמלווה את הגוף ביחס מכויל בין מושב למשענת, בסיס אלומיניום יצוק ולא מורכב מחלקים, וקצף בצפיפויות שונות באזורים שונים — צפוף בקדמת המושב שסופגת את רוב המשקל, מתון יותר במרכז. מה שנראה בתמונה כ"קו יפה" הוא כמעט תמיד פתרון הנדסי: המשענת מתעקלת כך כי כך עמוד השדרה בנוי, הידית ממוקמת שם כי שם היד מגיעה בלי לחפש. וזה בדיוק מה שאי אפשר לראות בצילום מוצר. שני כיסאות יכולים להיראות תאומים במסך ולהתנהג כמו זרים אחרי חצי שנה של עבודה אמיתית: אחד שומר על הכיול שלו, השני מתחיל לחרוק, לשקוע ולאבד את ההתנגדות. ההשקעה בכיסא איטלקי היא לא פרמיה על שם — היא תשלום על השנה החמישית, לא על הרושם הראשון. ומי שיושב עשר שעות ביום על ההחלטה הזו מרגיש את ההבדל בגב הרבה לפני שהוא רואה אותו בחשבונית. זו גם הסיבה שכדאי לבקש לשבת על כיסא חדש ולא על דגם תצוגה עייף — כיסא חדש מספר את האמת של היצרן, לא את זו של אולם התצוגה.

עור או בד בכיסא מנהלים — ומה ההבדל האמיתי ביומיום?

שניהם לגיטימיים, וההכרעה היא בנקודות המגע — לא ביוקרה. שבו רגע וראו איפה הגוף שלכם פוגש את הכיסא בפועל: אמות הידיים על משענות היד, הגב התחתון, קדמת המושב. עור מלא מתעדן דווקא שם — הוא מקבל אופי במקומות המגע, ומי שמעריך חומר שמספר את השימוש בו יקבל מזה הנאה יומיומית לאורך שנים. בד איכותי מהדור הנוכחי, מהסוג שהיצרנים האיטלקיים מריצים בבדיקות שחיקה קפדניות, נותן משהו אחר: מגע רך יותר מהישיבה הראשונה, מגוון צבעוני רחב בהרבה, ותחושה פחות פורמלית — שמתאימה בדיוק להנהלה הישראלית שרוצה רצינות בלי חליפה. יש גם שיקול מעשי שכדאי לומר בקול רם: עור דורש ניקוי והזנה תקופתיים כדי להישאר ברמה, בד סולח יותר לשגרה עמוסה ולכוס הקפה שמטיילת עם בעליה. ומה שלא כדאי לעשות — לבחור עור רק כי "ככה נראה כיסא מנהלים". כיסא מנהלים נראה כמו ההחלטות של מי שיושב בו, לא כמו הריפוד שלו. בסופו של דבר, גם עור וגם בד מהמדף הנכון יחזיקו שנים ארוכות — ההבדל הוא באיזו שפה הם יספרו את השנים האלה.

כיסא מנהלים גבוה עם משענת ראש — צורך אמיתי או הצהרה?

צורך — בתנאי שהגיאומטריה נכונה. משענת ראש עובדת כשהיא פוגשת את העורף בזווית שמאפשרת לשחרר את שרירי הצוואר בשיחות טלפון ארוכות וברגעי חשיבה שבהם נשענים אחורה; משענת שדוחפת את הראש קדימה גרועה מהיעדרה, ומשענת שמכוונת נכון הופכת את ההישענות לאחור מהפסקה גנובה לתנוחת עבודה שנייה ומלאה. הגב הגבוה עצמו נותן תמיכה רציפה לאורך כל עמוד השדרה, כתפיים כלולות — יתרון ממשי למי שמבלה חלק גדול מהיום בין מסך לשיחות. ויש גם צד של פרופורציה, ועדיף להיות כנים לגביו: כיסא מנהלים גבוה הוא נוכחות. בחדר הנהלה מרווח עם תקרה גבוהה הוא מתייצב במקומו הטבעי; בחדר קטן עם תקרה נמוכה הוא עלול להשתלט ולהקטין את כל מה שסביבו, כולל את מי שיושב בו. הכלל שעובד בשטח: קודם מודדים את החדר, אחר כך את הכיסא. אם החלל צר — גב בגובה בינוני עם משענת ראש מתכווננת נותן את מלוא הפונקציה בלי הנפח, ואף אחד לא מוותר על שום דבר חוץ מסנטימטרים. ובכל מקרה, את ההחלטה הזו מקבלים בישיבה, בחדר — לא מול תמונה בקטלוג.

אנחנו מרהטים חדרי שותפים במשרד עורכי דין — כל שותף בוחר לעצמו, או מפרט אחיד לכולם?

מפרט אחיד, חופש בגימור. זו הנוסחה שמחזיקה גם את השותפים וגם את מנהלת התפעול. הבסיס — דגם אחד או סדרה אחת, עם אותו מנגנון, אותם כוונונים ואותה רמת בנייה — נקבע פעם אחת ברמת המשרד: כך יש כתובת אחת לשירות, חלקי חילוף זהים, והזמנות עתידיות שמצטרפות בלי כאב ראש. החופש — עור או בד, גוון, גימור בסיס — נשאר בידי כל שותף, כי חדר של שותף הוא טריטוריה אישית, ואנשים עובדים טוב יותר בכיסא שהם בחרו במו ידיהם. הניסיון מלמד שהוויכוחים האמיתיים במשרדי שותפים הם כמעט אף פעם לא על המכניקה — הם על המראה. תנו למראה להיות אישי ולמכניקה להיות אחידה, וקיבלתם משרד שנראה מגובש בעיני לקוח שעובר בין החדרים, בלי לכפות על אף שותף כיסא שהוא לא רצה. ועוד יתרון שקט של השיטה: כשמצטרף שותף חדש, ההחלטה הגדולה כבר קיימת וכתובה — נשאר רק לבחור ריפוד, וזה בדיוק סוג ההחלטות שנעים לקבל ביום הראשון. השיטה הזו עובדת באותה מידה בקרנות, בחברות ביטוח ובכל ארגון עם כמה חדרי הנהלה — כל מקום שבו יש יותר מטעם אחד אבל תקציב אחד.

כיסא מנהלים בוחרים בחקירה, לא בקנייה: חמש שאלות שהכיסא צריך לענות עליהן בעצמו

כיסא מנהלים לא בוחנים כמו רהיט — חוקרים אותו כמו מועמד לתפקיד. מה שצריך: חצי שעה אמיתית של ישיבה, לא שלוש דקות מנומסות בתצוגה; מידות השולחן הקיים וגובה פלטת העבודה; תמונה של החדר מכיוון הדלת; והבנה מי עוד נכנס לחדר הזה בשבוע רגיל. הכלל היחיד: כל תשובה שהכיסא לא נותן בעצמו — מבקשים מהספק בכתב. כיסא שעובר את חמש השאלות ישרת אתכם שנים ארוכות; כיסא שנבחר לפי תמונה יזכיר לכם את זה כל יום מחדש. וגם: עט ודף לרשום את התשובות — הזיכרון מתרכך מול כיסא נוח.

שאלה ראשונה — מה אתה עושה כשאני נשען אחורה?

ההישענות לאחור היא התנועה שמפרידה בין מנגנון אמיתי לקפיץ עם יומרות. שבו עמוק, הניחו את כפות הרגליים על הרצפה, ושחררו את הגב אחורה בלי לדחוף. במנגנון סנכרון איטלקי מכויל תרגישו שלושה דברים בבת אחת: המשענת יורדת אחורה והמושב מלווה אותה ביחס מדוד, כך שהירכיים לא נדחפות מעלה; כפות הרגליים נשארות מונחות על הרצפה בלי להתרומם; והגב התחתון נשאר במגע רציף עם התמיכה המותנית לכל אורך התנועה — בלי רווח שנפער באמצע הדרך. עכשיו כוונו את ההתנגדות למשקל שלכם ובדקו את נקודת החזרה: כיסא טוב מחזיר אתכם לזקוף בתנועה רציפה ושקטה, בלי בעיטה. ואז המבחן שרוב האנשים מדלגים עליו: הישארו שעונים אחורה דקה שלמה, בלי לזוז. במנגנון בינוני תתחילו לחפש תנוחה אחרי עשרים שניות; במנגנון נכון תשכחו שאתם בתנוחה בכלל. אם הכיסא זורק אתכם קדימה, נתקע בשליש הדרך או משמיע קול — קיבלתם את התשובה, וחבל על שאר השאלות. ההישענות לאחור היא לא הפסקה מהעבודה: אצל מנהלים היא תנוחת החשיבה, ולפעמים דווקא שם מתקבלות ההחלטות שבשבילן קנו את הכיסא מלכתחילה. יש עוד סימן קטן ששווה לתפוס: הקשיבו לכיסא בתנועה. מנגנון מכויל עובד בדממה גם בקצוות הטווח, ונקישה קטנה או חריקה ביום הראשון לא נעלמות עם הזמן — הן רק מזמינות חברות. כיסא שעובר את השאלה הראשונה בשקט מוחלט עבר אותה באמת.

שאלה שנייה — אתה מתכוונן אליי, או שאני אתכופף אליך?

כיסא נבחן על הגוף שיושב בו בפועל — לא על שרטוט. עברו על הכוונונים אחד-אחד, על הגוף שלכם. עומק מושב: כשהגב צמוד למשענת, צריכות להישאר שלוש-ארבע אצבעות בין קדמת המושב לחלק האחורי של הברך; אם המושב ארוך מדי תשבו על הקצה כל היום, ואם אין בכלל כוונון עומק — הכיסא מהמר שהמידות שלכם נוחות לו, וזה הימור שאתם משלמים עליו. גובה התמיכה המותנית: הקשת של הגב התחתון צריכה לפגוש את הבליטה של המשענת בדיוק, לא בערך; סנטימטר אחד למעלה או למטה מורגש אחרי שעה של ישיבה. משענות יד: בדקו לא רק גובה אלא גם קרבה לגוף וכיוון — אמות שנחות רחוק מדי מהגוף מושכות את הכתפיים החוצה, ומשענת שלא זזה פנימה תשאיר אתכם לבחור בין תמיכה לתנוחה טבעית. ולבסוף, בצעו את כל הכוונונים האלה בישיבה, בלי לקום ובלי לפתוח מדריך. כיסא מנהלים ברמה גבוהה מרגיש מדויק עליכם אחרי שתי דקות של כוונון — ואם אחרי עשר דקות אתם עדיין מחפשים את התנוחה, הבעיה היא לא אתם. עוד בדיקה קצרה ששווה דקה שלמה: כוונו את הכיסא למישהו אחר — עמית שגבוה או נמוך מכם משמעותית — והחזירו אותו אליכם. אם ההחזרה לוקחת שלושים שניות ולא חמש דקות, זה כיסא שיודע לארח, וזה חשוב יותר משנדמה בחדר שמקבל אנשים כל היום כולו.

שאלה שלישית — איפה תתבלה קודם, ומה אתה מראה לי כבר היום?

לכל כיסא יש מפת שחיקה, והיא ידועה מראש: קצות משענות היד, שפת המושב הקדמית, התפרים בקו המפגש בין מושב למשענת, ונקודת המגע של הבסיס עם העקבים. בדקו את הנקודות האלה עוד באולם התצוגה — לא כדי לראות בלאי, אלא כדי לראות איך היצרן התכונן אליו. משענת יד עם כיפת פוליאוריתן יצוק או עור עבה תחזיק שנים; ציפוי דק על פלסטיק קשיח יתקלף בדיוק במקום שהיד פוגשת אותו עשרות פעמים ביום. הרימו את שולי הריפוד אם אפשר והסתכלו על התפירה: תפר כפול וישר, שוליים מקופלים פנימה, בד מתוח בלי קמטים בפינות — אלה חתימות של ייצור סבלני. העבירו יד על שפת המושב הקדמית: היא צריכה להיות מעוגלת ורכה, כי שם עובר הלחץ על הירכיים בכל ישיבה וישיבה. והסתכלו גם למטה: בסיס עם גימור אמיתי, גלגלים שמתאימים לסוג הרצפה שלכם ומסתובבים חלק, בורג שלא מזדקר. יצרן שהשקיע במקומות שהעין לא מגיעה אליהם ביום רגיל — השקיע בכל השאר כפליים. וספק שמזמין אתכם לבדוק את כל זה מקרוב אומר לכם משהו חשוב לא פחות על עצמו. ואל תשכחו את המשקל ואת הריח: כיסא איכותי כבד ממה שמצפים, יציב כשמטלטלים אותו קלות, ולא מדיף ריח כימי חריף גם כשהוא חדש לגמרי — שלושה סימנים שאי אפשר לזייף בצילום, ולכן שווה לפגוש את הכיסא פנים אל פנים לפני החתימה. עשר דקות של בדיקה כזו חוסכות עשור של התנצלויות.

שאלה רביעית — איך אתה נראה בחדר הזה, לא בקטלוג?

כיסא מנהלים הוא הנפח הגבוה ביותר בחדר אחרי הארונות, והוא יושב בדיוק במרכז קו המבט של מי שנכנס. לכן הבחירה החזותית היא החלטה מרחבית, לא העדפה אישית בלבד. שקלו שלושה יחסים. מסה: כיסא רחב עם משענת מלאה ובסיס כבד נותן עוגן לחדר גדול, אבל בחדר של שנים-עשר מטרים הוא ייראה כמו אורח שתפס יותר מדי מקום. קו: גובה המשענת ביחס לקו הריהוט שמאחוריה — משענת שמסתיימת בגובה מדף הספרייה או מעט מעליו יוצרת שקט חזותי; משענת שחוצה כל קו אופקי בחדר יוצרת רעש. וצבע: עור קוניאק מול רצפת עץ בהירה, שחור מול שטיח כהה, בד אפור-ירקרק מול קיר לבן — כל צירוף משנה את הטמפרטורה של החדר כולו. העצה הפרקטית: צלמו את החדר שלכם מכיוון דלת הכניסה, בשעה שבה אתם באמת עובדים, והסתכלו על התמונה ליד תמונת הכיסא. העין תופסת בשנייה מה שקשה לנסח במילים. וזכרו שהכיסא נראה גם מאחור — במשרדים עם חזיתות זכוכית שווה לבחון גם את גב המשענת ואת ניקיון התפירה שלו. ואם הכיסא מיועד לחדר שעוד לא קיים — קומה חדשה, משרד בשיפוץ — עבדו עם לוח החומרים של המעצב: דוגמית הריפוד ליד דוגמית הרצפה והפורניר אומרת יותר מכל הדמיה ממוחשבת. ההחלטה החזותית היא היחידה כאן שאי אפשר לתקן אחר כך בכוונון, ולכן היא היחידה ששווה לישון עליה לילה.